אודות מרים גמבורד

קישינב, שמה של עיר מולדתי הפך מילה נרדפת לפוגרום, אך תושביה לא יודעים על כך. אחד מידידי, פסל ישראלי, קרא לי פעם בחיוך קוזאקית  – תולדת הפוגרום, אך לא צדק.  הקוזאקים לא אנסו את סבתי. אין בתולדות המשפחה שלנו את הפרט "הציורי" הזה.

באפריל 1903 (הפוגרום פרץ לפי ה"מסורת" הנוצרית בפסחא) סבתי ניצלה בהיותה בחודש השלישי להריונה. אבי משה גמבורד הקלסיקון של אמנות בסרבית-מולדבית נולד באוקטובר באותה שנה. סבתי אשר נרצחה יחד עם סבי על ידי הנאצים ויש אומרים על ידי הרומנים, מתבוננת בי מן המראה בזמן האחרון לעתים קרובות. אני מכירה אותה מהרישום "דיוקן אם האמן" מהרישומים הטובים ביותר של אבי, אמן רישום דגול.

את ההחלטה להיות או לא להיות אומנית לא נזקקתי לקבל. מאיר אהרונסון כתב בקטלוג לתערוכה "אמת בדויה" במוזאון לאמנות ישראלית: "מרים גמבורד היא אומנית שגדלה בבית של אמנות, אביה ואימה היו אמנים. העתיד שלה היה  מוכתב. כמעט ללא ברירה הלכה בדרכם. לעיתים אין ברירה הוא מצב נפלא ". איני יכולה שלא להסכים אתו.

המודעות העצמית המוקדמת ביותר שלי: אני יהודייה ואני בת – איזה באסה! פרויד סבר שהילדות יודעות שהבולבול איננו ואינו צפוי להופיע וזה מצער אותן מאוד. היה לי סיכוי להחליף מין כאשר למדתי באקדמיה לאמנות בלנינגרד (אקדמיה על שם א.שטיגליץ בסנקט-פטרבורג היום). המשאלה רדפה אחרי. הינה אני עומדת כנגד פסל חמר, דיוקן עצמי בערום בגודל טבעי. בתנועות יד מדויקות אני מתקנת את כל החסרונות של הגוף שלי. סיימתי בהצלחה! פתאום אני שומעת קול, אולי זה הקול הפנימי שלי? תשלימי את המלאכה, תפסלי אבר מין גברי ואשכים ותצמידי אותם למפשעה! חופן החימר שאת מחזיקה יספיק לך! דווקא עכשיו כאשר הגוף שלי מחימר נהייה אידאלי?! ההזדמנות לא תחזור. אבל לא, רק פעם אחד לבשתי את השמלה הצרפתית החדשה! בגוף החדש המתוקן זכיתי לא אני אלה הבת שלי אשר נולדה עשר שנים מאוחר יותר תחת שמי הים התיכון. אף פעם לא שמעתי ממנה שזכתה במין הלא נכון.

באקדמיה למדתי אמנות מונומנטלית אשר דורשת התמסרות טוטאלית ולא הוראת אומנות. היינו שלוש בנות בין שמונה עשרה בנים בשכבה שלנו. "תתכוננו לחיים עם אולקוס"- אהב להגיד הרקטור פר' לוקין. אך היינו רומנטיקנים והתכוננו לחיים נפלאים מלאים ביצירה… עם  אולקוס.

בשנים הראשונות שלי בישראל שמעתי  לעתים קרובות:  ככה כבר לא רושמים ןלא מפסלים בארץ! ברוב חוצפתי הייתי מרבה לענות – עוד לא רושמים ככה! הקדשתי יותר משלושים שנים מחיי כדי לממש את פליטת הפה הלא זהירה. התערוכה "האדם הרושם" בה אני מציגה יחד עם מבחר אמנים מתלמידי לשעבר מהווה את ההוכחה לכך- כבר רושמים.

הוראת אמנות ממושכת, צריך לציין, הינה מעשה תרמית של המורה את עצמו כי הוא מסביר איך עושים אמנות אין ספור פעמים עד שהוא משתכנע שהוא עצמו באמת יודע את זה. גם אני לא מיקרה יוצא דופן. יכול להיות שלא חייתי את החיים הנפלאים עם האולקוס שהתחנכתי לקראתם אבל שנים רבות לימדתי את הדברים שאני יודעת ואוהבת. ורק פעם אחת לא יכולתי להוציא הגה מהפה. תלמידי שנה רביעית בבצלאל ביקרו בביאנלה לרישום בירושלים ושבו מאוכזבים עם שאלה חריפה אליי: "למה צריך ללמוד לרשום כל כך טוב כדי לרשום כל כך גרוע?" לימדתי רישום ופיסול כמקצוע, כתפיסת העולם, משמעת פנימית, עולם ומלואו, אידאולוגיה ושרשרת תרבותית ארוכת טווח. הסברתי לתלמידיי פעם אחר פעם שאני לא מלמדת "טכניקות כל מיני" בלבד. בסופי השנה קראתי משובים. תלמידה כותבת עלי: "היא היחידה במדרשה שמלמדת טכניקות. תרימו לה את המשכורת!" השאלה הנפוצה של התלמידים המתקדמים: "אבל את, איך את שופטת את היצירה? מאיפה את יודעת שזה טוב? את מלמדת פירוק לצורך החיבור, אבל מזהירה מפני הדרך המקובלת לרדת לסוף דעתם של המסטרים בעזרת ניתוח המקצועי, פירוק לגורמים ולרכיבים, דרך זו דומה מבחינתך לניסיון הסברה של נס האהבה על ידי תפקוד בלוטות הורמונאליות בלבד. איך אפשר להבין אותך?" "אני… מהיצירה האמיתית… משתכרת". אבל הם לא מרפים ממני, "אפשר להרגיש שתוי גם מיין זול!" "לא, מיין זול אקיא."

למדרשה הביא אותי רפי לביא. הוא מילא תפקיד חשוב בחיי המקצועיים, כתב ביקורת מעמיקה על התערוכה הפסבדו ארכאולוגית של הפסלונים המיניאטוריים שלי "לוט ובנותיו". מהמדרשה הוזמנתי גם לבצלאל. אינני תלמידה של רפי לביא – מודה באשמה. לטוב ולרע. תמיד דיברנו בגובה העיניים. מרפי נשארה לי מזכרת. החלפנו ברכות לראש השנה. שלחתי לו רישום קטן שלי של זוג מזדווג. והוא לי, גלויה עם ציור שלו וכתב: "המשגל שלך מאסטר פיס". מהמשפט המעודד זה צמח הרעיון לעבודת המחקר שלי ובסופו של דבר לספר האמן  "יצר הרע טוב מאד" (אהבה ותועבה בתלמוד ובמדרשים). למרות שישראל היא לא המקום הכי מתאים לפיסול הצלחתי להעמיד ספק אנדרטה ספק קריקטורה עליה "דיקטטור" ברחבת מוזאון הרצליה לאמנות בחסותו של יואב דגון. הנהלתו של המוזאון התחלפה והמנהלת החדשה סילקה במטאטא החדש את כל מה שבנה קודמה. הדיקטטור הובס, הוצא להורג ופונה. עשוי כקריקטורה, הוא פלש לשטחים לא לו וימיו היו קצובים מראש. ז'אנרים מונומנטליים וצורות גדולות לא סובלות הומור. אל ייאוש, אחי הפסלים, עתידות לבוא דיקטטורות חדשות. או אז הרבה פרנסה תהיה! מהפרויקטים שלי בארץ ובחו'ל שתוכננו ולא יצאו לפועל אכין פעם תערוכה, יש לי כבר שם בשבילה: "לא בר ביצוע". בינתיים החלטתי לקחת את המצב בידיים ולהעמיד  פסלים בחלל הווירטואלי. כך נולד סרט האנימציה "כרובים בגודל טבעי" בו "הפסלת מרים גמבורד  מקימה את פסלי ה"כרובים המעורין זה בזה" במקום הפסלים הידועים בעולם. היא עושה זאת ללא מכרזים, ועדות ואישורים. את היצירה מרים חותמת בקריצה."

הרישום הקווי קל כנוצה, חד ומדויק כסכין המנתח דורש היקף העבודה לא מועט והתמדה מרבית. הינה מתמזל מזלי ומגיע אלי אספן על סוס לבן לרכוש ממני רישום ושואל בחיוך ערמומי: "נו תגידי, דוגרי, לא השקעת הרבה זמן ליצירה הזו, נכון?" ואני אענה לו: "נכון, ארבעים דקות וארבעים שנה."

מרים גמבורד