על תערוכת הפיסול המיניאטורי של מרים גמבורד

המוצג בתוך ויטרינות

רפי לביא
בקצה האצבעות
גלריה טובה אוסמן

פסלונים בתיבות שקופות. סוג פיסול שכמעט לא רואים בישראל משום שרוב העבודות הקטנות הן או מודלים לאנדרטאות (לא תמיד בכוונה) צעצועים ששמים על הטלוויזיה, או משקולות המיועדות לשמור על הניירות המונחים על שולחן הכתיבה שלא יתעופפו.

הדמויות הקטנות של מרים גמבורד סגורות בתיבות היוצרות עולם שקנה המידה שבו הוא בתוכו, ללא השוואה למרחב החיצוני. הצופה מתבונן אליו מבחוץ. בסופו של דבר משקף עולם סגור זה את החיצוני, כמראה. הפסלים פיסוליים ולעילא. תענוג למשש אותם בעיניים. מאפיינים אותם רגישות לחומר וצורה, חושניות רבה, משחק של תוך וקליפה ודינמיקה מעניינת היוצרת אינטראקציה אנינה בין הדמויות שבדרך כלל שתיים מהן מאכלסות תיבה.

יש משהו בכחנלי באווירה הנוצרת, שם בפנים, לא בלי טיפת הומור. לא כזה של בדיחה גסה, אלא אירוני, כזה של חיוך דק. זהו פיסול הנעשה בקצה האצבעות.