"מעורין זה בזה": על סדרת רישומי הכְּרוּבִים של מרים גמבורד

תערוכה: מרים גמבורד / טקסט: אליק מישורי

פרוטוקולים: היסטוריה ותיאוריה, בצלאל // גיליון מספר 28,
איור: דיאלוג בין טקסט לתמונה
יולי 2013

אחת מההכלאות הידועות והמוכרות ביותר במיתולוגיה היהודית היא מלאכים; יצורים מסתוריים, שדמותם מוכרת לנו מתיאוריהם המילוליים המצויים בתנ"ך ובמדרשים. שם הם מתוארים כבעלי מאפיינים אנושיים שאליהם חוברות כנפיים.¹ כללית, ניתן לומר שמלאכים משמשים כמעין מתווכים בין הארצי, אנחנו בני האדם, לבין אלוהים. כּרוּבִים הם יצורים מכונפים בעלי פני אדם צעיר או פני ילד.

עצם קיום הכרובים מביך תיאולוגים. על אף הסתירה לכאורה, בין האיסור הכלול בדיבר השני ליצירת "פסל ומסכה", למציאותם של כרובים בקודש הקודשים, הרי שתיאורים חזותיים שלהם ידועים ממסורת בת מאות שנים באמנות היהודית. הם מופיעים בכתבי יד מעוטרים מימי הביניים, בדפי פתיחה של ספרי תנ"ך ועוד. דמותם המסתורית העסיקה אמנים – יהודים ושאינם יהודים – במאות הבאות ועד ימינו.

שוני עצום מפריד בין אינטלקטואלים יהודים , שוויכוחיהם כלולים במשנה ובתלמוד, לבין הוגים יהודים שפרשו את עניין הכרובים בימי הביניים ועד ימינו. מוויכוחי האינטלקטואלים היהודים מן המאות השנייה והשלישית לספירה, שתועדו בכתב וסוכמו בספרי התלמוד – בבלי וירושלמי, ניתן ללמוד כי גרסו שהכרובים שמעל ארון העדות מסמלים את חיבת עם ישראל לאל, וכי זו מושווית לחיבה שבין זכר לנקבה:

אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.²

אלף שנים מאוחר יותר, חזר ר' שלמה בן יצחק (רש"י) בן המאה ה-11 על הכתוב בתלמוד וטען כי הכרובים היו "מדובקין זה בזה ואחוזין ומחבקין זה את זה כזכר החובק את הנקבה." (שם)

באמצעות תיעוד כתוב של הוויכוחים שניהלו ביניהם, ניסו חז"ל להסביר לקוראיהם כיצד נראו היצורים המכונפים. אך תיאור מילולי לחוד ותיאור חזותי לחוד, שכן, פער עצום מפריד בין שתי דרכי התיאור; בו בזמן שהראשונה אמביוולנטית, מופשטת יותר ומשאירה לקורא להעלות בעיני רוחו את דמות היצורים הרי שאם היה אמן יהודי מנסה לייצגם בתיאור חזותי המסתמך על פרשנות כמו זו של ר' שלמה בן יצחק, היה הדבר מתקבל כחילול הקודש. תיאור של מלאכים עירומים בטקסט מילולי מתקבל ללא התנגדות שמרנית כלשהי. תיאורם ברישום, בציור או בפיסול מהווה פרשנות ספציפית שאולי אינה נוחה לעיניהם של שמרנים.

מרים גמבורד העזה להעניק פן חזותי לפרשנויות המילוליות של גדולי האינטלקטואלים היהודים, שרובם ככולם היו נבהלים לנוכח קונקרטיזציה חזותית של הכרובים, כפי שהם עצמם דמיינו אותם.

איך ניתן לתאר חזותית משפט הקובע שהכרובים היו "מעורין זה בזה" או "דבוקין זה בזה"? לקרבה הפיזית בין צמד הכרובים, המובעת בדברי הפרשנות של חכמים מן העבר מתייחסת גמבורד בסדרה של רישומי מחקר (studies), שבהם היא משרטטת לעצמה כיצד קרבה זו הייתה יכולה להתקיים בקודש הקודשים שבמשכן או במקדש. מרישומיה נשקף אלינו מגוון תנוחות של הזדווגות בין שני הכרובים. באחד מהרישומים מתואר הכרוב הזכר יושב ועל ברכיו הכרוב הנקבי, זרועותיהם חובקות האחד את רעותו. ברישום אחר גופיהם יוצרים צורה של האות X; רגליהם וגבם מוסבים אחורה ורק אזור החלציים שלהם מאוחד. בשלישי עומד הכרוב-זכר בכול כובד גופו על בהונות רגליו ואוחז בזרועותיו את הכרוב הנקבי כשהם מאוחדים באזורי החלציים שלהם. ברישומים בעלי אופי עיצובי, גמבורד בודקת את יחסי הכנפיים עם החלל העוטף אותן. באחרים, הן מתוארות כשמוטות, מתרוממות או, בפעולת רישום רווית קווקוו, הן משורטטות במטושטש, דבר המוסר לנו תחושה של תנועה – "סוככים בכנפיהם".

על רישומי המחקר שאותם הקדישה לארוטיקה הקשורה בכרובים אמרה גמבורד כי "המחשת המלל הקדוש ברישום המושרש בעידן ההלניסטי ובתקופת הרנסנס, מה היא אם לא ניסיון "לתרגמו ליוונית"? [זוהי] משימה טעונה ומסוכנת." הדרך המרתקת שבה גמבורד מתייחסת חזותית לדברי הפרשנות המילולית שעלו במוחם הקודח של חכמים יהודים מלפני אלף שנים, מחזירה אותנו אל צורת חשיבה אחרת, גולמית, מלהיבה בחידושיה ונטולת עכבות; היצירות שלה מציגות בפנינו פרשנות אישית, עכשווית ומשוחררת מכפייתו השמרנית של הממסד האורתודוקסי הישראלי.

האמנית קוראת לאיורים שלה "רישומים נרטיביים". את הנרטיב היא שואבת בנושא הכרובים וגם במכלול- נושאים אחרים מספרות חז"ל.

תערוכה וירטואלית (PDF, 7.89 MB)

קטעי מקורות, שעל פי הם נעשו הרישומים

1, 2, 3, 4, 10 אמר רבי קטינה: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגלגלין להם את הפרוכת, ומריאן להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה, ואומרין להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה ( יומא נד,ע"א).

ואמנם שני הכרובים עניינם הוא לרמז להשכינה. הם עלו ועלול, זכר ונקבה על כן היו מקשה בגוף אחד בעל שתי צורות. רואות זו את זה והשם ביניהם (ספר חיי העולם הבא, אברהם אבולעפיה).

אמר רבנאי אמר שמואל: כרובים בנס הן עומדין, שנאמר: ( מלכים א ו,כד ) " וחמש אמות כנף הכרוב האחת וחמש אמות כנף הכרוב השנית עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו" ( בבא בתרא צט, ע"א).

6,5 אמר להו [להם] נביא לישראל: היינו [זה] יצרא דעבודה זרה, שנאמר (זכריה ה, ח')'ויאמר זאת הרשעה'. בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא [כשתפסוהו נשמטה שערה משערותיו], ורמא קלא [והרים קולו], ואזל קליה ארבע מאה פרסי [והלך קולו ארבע מאות פרסות]. אמרו: היכי נעביד [כיצד נעשה]? דילמא [שמא] חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא [מרחמים עליו משמים]. אמר להו [להם] נביא: שדיוהו בדודא דאברא [זרקוהו לדוד של עופרת], וחפיוהו לפומיה באברא [וכסו את פיו בעופרת], דאברא משאב שאיב קלא [שהעופרת שואבת את הקול], שנאמר (שם)'ויאמר זאת הרשעה וישלך אתה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת על פיה'. אמרו: הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה [נבקש רחמים על יצר העבירה]. בעו רחמי ואמסר בידייהו [בקשו רחמים ונמסר בידם]. אמר להו [הנביא]: חזו דאי קטליתו ליה לההוא [ראו שאם הורגים אתם אותו]- כליא עלמא [יכלה העולם]. חבשוהו תלתא יומי [אסרו אותו שלושה ימים], ובעו ביעתא בת יומא [ובקשו ביצה בת יומה] בכל ארץ ישראל ולא אשתכח [ולא נמצאה]. אמרי: היכי נעביד [מה נעשה]? נקטליה [נהרגו]- כליא עלמא [יכלה העולם]! ניבעי רחמי אפלגא [נבקש רחמים על חצי]- פלגא ברקיעא לא יהבי [חצי מן השמים אין נותנים]. כחלינהו לעיניה [נקרו את עיניו], ושבקוהו [והניחוהו]. (יומא סט, ע"ב)

7 כי הוו מקלעי [ כשהיו מזדמנים ] רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי שמעון בהדי הדדי [ ביחד] הוה עייל בקרא דתורי בינייהו [ יכל צמד שוורים להיכנס ביניהם, תחת כרסם ], ולא הוה נגעה בהו [ ולא היה נוגע בהם ] ( בבא מציעא פד ע"א) .

8 תני [שנה] רב יוסף: (שמות כא, י) 'שארה' [התחייבות הבעל לאשתו על פי דין תורה ל'שארה' משמעותו] זו קרוב הבשר, שלו ינהג בה מנהג פרסיים, שמשמשין מטותיהן בלבושיהן. (כתובות מח, ע"א)

9 דאמר רבי יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. – אי הכי, ישראל נמי [אם כך, ישראל גם כן, שהלוא גם ישראל הם יוצאי זרעה של חוה]!– ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, גוים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן.

(עבודה זרה, כב, ע"ב)

12, 11 רבא אמטי ליה קורבנא לבר שישך ביום אידם [רבא הביא לו מתנה לבר שישך ביום חגם (של הגויים)], אמר: ידענא ביה דלא פלח [ידע אני בו שאינו עובד] לעבודה זרה. אזל אשכחיה דיתיב עד צואאאאריה בוורדא וקיימן זונות ערומות קמיה [מצא אותו יושב עד צווארו במי ורדים ועומדות זונות ערומות לפניו], אמר ליה [לרבא]: אית לכו כהאי גוונא לעלמא דאתי [יש לכם כגון זה בעולם הבא]? אמר ליה: דידן עדיפא טפי מהאי [שלנו עדיף יותר מזה]. אמר ליה: טפי מהאי מי הוה [ יותר מזה יכול להיות] ? (עבודה זרה סה, ע"א)

13 רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב [נכנס, שכב תחת מיטתו של רב]. שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא [דומה פיו של רב כמי שלא אכל תבשיל]! אמר לו: כהנא, הכא את [כאן אתה]? פוק, דלאו ארח ארעא [צא, כי אין זו דרך ארץ]. אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך. (ברכות סב, ע"א)

14, 15 שהרי לילית זו צורתה משא"כ תייש שאין צורתו כפני אדם (תוספות, נדה כד)

כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר (בראשית ה, ג')'ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו' (עירובין יח, ע"ב)