האדם הרושם

• משה גמבורד
• אלכס ברויטמן
• צוקי גרביאן
• שחר יהלום
• ארתור יעקובוב
• אורן מרקוביץ
• עידו מרקוס
• נועם עומר
• רני פרדס
• יאיר פרץ
• סיגל צברי
• אסף רהט

אריה ברקוביץ, אוצר התערוכה, משוחח עם מרים גמבורד

מרים גמבורד, אמנית רישום מובילה, הזמינה תלמידים נבחרים להציג את עבודותיהם לצד עבודותיה
ולצד עבודותיו של אביה, משה גמבורד (1903 – 1954), שהיה רב־אמן ברישום.

אריה ברקוביץ: מהו המכנה המשותף למשתתפי הפרויקט?

מרים גמבורד: תלמידיי לשעבר הם כיום הקולגות שלי. המשותף בינינו הוא היחס לרישום – לא רק לשלב ההתחלתי או לשלב המעבר, אלא גם לרישום כ"תוצר המוגמר" של תהליך היצירה. דבר משותף נוסף, חשוב לא פחות, המאחד בינינו הוא האהבה לרישום.

א.ב.: בתערוכה משולבים גם רישומים של אביך, משה גמבורד. האם יש קשר בינו לבין התלמידים שלך?

מ.ג.: בהחלט. אני שואבת יסודות מהותיים מהרישום שלו, ובונה את תורת ההוראה שלי עליהם. כך מתהווה מסורת מקומית. כמה מרישומיו החשובים ביותר של אבי, משה גמבורד )המצויים כיום באוסף הגלריה הממלכתית טרטיאקוב במוסקבה(, נוצרו בעת ששהה בארץ ישראל בשנות ה־ 30 של המאה ה־ 20 . פרט לידע
ניכר, הם מתאפיינים באיכויות נשגבות. רגש וכישרון לא ניתן להקנות לאף תלמיד. אפשר רק לפתח ולכוונן אותם. תרבות ומסורת, לעומת זאת, אפשר בהחלט להקנות.

א.ב.: מקור המושג "מסורת" בשפה עברית הוא בדת… האמנות בת־זמננו משתוקקת להתחדשות מתמדת, והאמנות הישראלית רואה את עצמה כחלק בלתי נפרד מן התהליך. היא מעריכה אוונגרד הרבה יותר מאשר מסורת, שהרי האוונגרד פוסל את המסורת.

מ.ג.: ישנה אמירה של ז'אק דרידה, שאני מאוד אוהבת. במקום דו־קרב בין המסורת לבין האוונגרד הוא מציע דו־קיום. זה נפלא בעיניי, אבל האוונגרד ניצח בקרב, ואין לצפות מן האידאולוגיה המהפכנית המנצחת, שתפגין רחמים כלפי הצד המובס. תנועות מהפכניות מעוררות חיבה עד לשלב שבו הן תופסות את השלטון, ואז, עד מהרה, הן הופכות להיות עריצות. בשיח הביקורתי צצו מושגים כמו "רטרו אוונגרד" ו"פסבדו אוונגרד". בספרו החדש על הרישום, רומן עם עיפרון, כותב ידידי, האמן סשה אוקון: "הרישום מהווה אופוזיציה, מעין אנכרוניזם רומנטי… זהו עוד סמל תרבותי, שרשרת בת אלפי שנים, שיש להבטיח שלא תיקרע".

א.ב.: המסורת תובעת משמעת. איך זה מסתדר עם חופש היצירה?

מ.ג.: אמנות גדולה מעולם לא דרשה חופש ביטוי, מפני שמלכתחילה, יש להניח, נטלה אותו לעצמה. חופש הביטוי הקדוש, החירות… דורות רבים נלחמו על שחרור האמנות מאידיאולוגיות למיניהן, רק כדי להפיל אותה, בסופו של דבר, למלכודת שלטון המכירות הפומביות והכסף הגדול. לגבי המשמעת, איגור סטרווינסקי, מן המלחינים המשפיעים והחדשניים ביותר במאה ה־ 20 , אמר כי נגינה על פי תווים כתובים אינה מגבילה את המנגן; אדרבא, היא־היא התנאי לביצוע וירטואוזי.

בשבילי מסורת היא הידברות מתמדת עם רבי־האמנים הגדולים, עם המאסטרים. אני אוהבת להתייעץ עם פליסיאן רופס ( Rops ), עם אונורה דומייה ( Daumier ), עם אוברי בירדסלי ( Beardsley ); הם מרבים לענות לשאלותיי. השיח החי המתמיד עם קולגות מהוללים מן העבר דומה בעיניי להידברות של חכמי התלמוד האמוראים עם התנאים, חכמי המשנה, שחיו שנים לפניהם. הרישום כסוגה הוא תופעה חוץ־זמנית. במלים אחרות, אין מוקדם ומאוחר ברישום. רישומי החיות של האדם הקדמון במערות אלטמירה בספרד הם לא פחות טובים מרישומי השוורים של פיקאסו.

א.ב.: האם, לדעתך, רישום אינו מכיר בקִדמה?

מ.ג.: הקונוטציה החיובית בעליל שנקשרה למושג "קִדמה" איבדה מערכה. הייתי אומרת, שהרישום אינו נשלט על ידי הקדמה. הוא לא ימצא את מקומו בטכנולוגיות דיגיטליות חדשניות. הרי ללא מגע יד האמן הוא אינו יכול להתקיים. סביר להניח, שתלמידיי חושבים אחרת ממני.