מגמת האמנות השקטה

רות אלמוג
עיתון "הארץ".
26.12.2014

ביקור במוזיאון קטן ומפתיע שמסתתר ברמת גן הדהויה

חנוק בין תיאטרון רמת גן לבניין אחר נחבא המוזיאון לאמנות רוסית, שבו יש אוסף חשוב שהיה מאופסן במשך שנים במחסן דשנים

איה אותה ארץ – משה ויבגניה גמבורד במוזיאון לאמנות רוסית ברמת גן

בוקר. אני עומדת במרפסת שלי ומסתכלת בעץ הפיקוס שבחוץ. על פי התזועה העדינה של העלים אני יודעת שיורד גשם. כה עדין הגשם שאין שומעים שום רחש. כה דק עד שהוא בלתי נראה. אבל איני מודאגת. אני אגיע למוזיאון העלום והאלמוני- מגמת פני – גם אם הגשם יתחזק.

בעקבות שערורייה שפרצה לרגל מכירת ציור של האמן הרוסי ולנטין סרוב (1865-1874) על ידי עירית רמת גן במכירה פומבית ב"קריסטי'ס" (לונדון) בארבעה-עשר וחצי מיליון דולר, וכתוצאה מקריאת כתבה גדולה בעיתון זה, שבה סיפרה דליה קרפל על אוסף מריה צטלין וגורלו, נודע לי כי לרמת גן יש מוזיאון קטן לאמנות רוסית, שאיש בסביבתי – והרי כולנו שוחרי אמנות – לא שמע עליו, ולו אוסף חשוב של ציירים רוסים. האוסף – למעלה ממאה עבודות – נתרם על ידי האספנית מריה צטלין לעירית רמת גן, שאיפסנה אותו במשך שנים במחסן דשנים, עד שנודע על קיומו ועד שנציג של כריסטי'ס בא לראותו ובחר להעמיד למכירה פומבית את ציורו של ולנטין סרוב "דיוקנה של מריה צטלין".

במוזיאון לאמנות רוסית תצוגה קבועה של מספר לא גדול של ציורים מאוסף מריה ומיכאיל צטלין ותערוכות מתחלפות. התערוכה המוצגת בו עכשיו היא זו של הציירים משה גמבורד – הצייר הלאומי של מולדבה, ואשתו ייבגניה גמבורד, הלא הם הוריה של מודעתי הפסלת והרשמת מרים גמבורד, שהציגה לא מכבר תערוכת רישומים במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית בשם "אמת בדויה", שאצר מאיר אהרונסון.

קצת לפני השעה היעודה ליציאה לרמת גן מגיע צלצול הטלפון. מרים, שתלווה אותי אל תערוכת הוריה, מודיעה שהיא מחכה לי למטה. השמש יצאה בינתיים. מרים מספרת לי שהמוזיאון לאמנות רוסית ברמת גן שוכן בסמוך לתיאטרון רמת גן ולבית הספר לדרמה "בית צבי". בזיכרוני התקבעה משום מה תמונה של גבעה ירוקה ופורחת שבפסגתה "בית צבי".

בשערי רמת גן, לפנים עיר גנים ונופש, שאווירה מצוין לבריאות, מִגדלים מן הגבוהים בארץ וביניהם עשרות עגורני-ענק המבשרים מגדלים חדשים. בפתח רחוב ארלוזורוב, המטפס על גבעה שלערך במחציתה היה "גן הנשיאים", שאליו היו לוקחים אותי בילדותי, והוא היה גן נפלא ורחב ידיים, עדיין ניצב למעצבה הבניין הישן של בית החרושת לשוקולד "עלית", שהיה מתחרה בבית החרושת "עסיס" שנהרס, בהפצת הניחוחות המתוקים של השוקולד המתבשל וריבות התפוזים, שהיו מגיעים עד תל אביב, כשרוח ערב נשבה ממזרח למערב. כיום שוכן בו בית הספר הגבוה לעיצוב ולאופנה "שנקר", אבל המגדלים בולעים הכול, פוצעים את הרקיע, חוסמים את האוויר, בולמים את הנוף, ואני יודעת שמן הגן של ילדותי נותר רק מעט מאוד, בתי מגורים כרסמו אותו.

הנסיעה דרך רחובות רמת גן, כיום עיר דהויה, חסרת כל אופי ודלה מאוד בגינון, מעכירה את מצב רוחי. אני זוכרת היטב, שכשאבי היה זקוק לכמה ימי החלמה לאחר מחלה קשה, הובא לנופש לפנסיון ברמת גן שאווירה נקי וטוב וסביבתה רבת גנים. האורבניות היא טורף-על.

המוזיאון נחבא חנוק בין תיאטרון רמת גן לבניין אחר, והשלט שלו מסתתר מתחת לשלט גדול "בית עמנואל". כנראה מתנ"ס לשעבר. עדיין עושים שם טאי צ'י בין הציורים, סיפרה לי מרים גמבורד.

את פנינו מקבלת אוצרת המוזיאון לסיה וויסקון, המסבירה לי שהיא מטפלת באוסף שנתרם לעיר רמת גן ב 1959 על ידי מריה צטלין, (נכדתו של ק.ז.ויסוצקי, מייסד חברת התה), שהיא ובעלה מיכאיל היו אספנים של אמנות רוסית של סוף המאה ה 19 תחילת ה 20. היו באוסף שנתרם לרמת גן למעלה ממאה יצירות רבות ערך, שאופסנו כאמור במחסן דשנים ומשם הועברו לספרייה העירונית במצב עלוב. אומרים שהיו בו ארבעה תחריטים מקוריים של רמברנדט, ארבעה רישומים של פראגונר, ושני רישומים של דייגו ריברה. אלה נגנבו, או נעלמו, ואולי אין זה אלא מיתוס.

באנו לכאן לראות את התערוכה של משה גמבורד (1903 -1954) ואשתו הציירת יבגניה גמבורד לבית גולדנברג (1913 -1956), אבל בהזדמנות זו כבר אראה את הציורים התלויים בו מאוסף צטלין וכן את אוסף נהרי לאמנות מן המזרח הרחוק.

משה גמבורד חי ויצר באירופה, הציג תערוכות ברוסיה, בלגיה, ורומניה, ואף ביקר בפלשתינה. בפתח הקטלוג הנאה, ולמרבה ההפתעה, וזאת יש לזקוף לזכותה של האוצרת לסיה וויסקון, מפיק המוזיאון קטלוגים משובחים ונאים ביותר, ובכן בפתח הקטלוג תצלום של מודעה שהתפרסמה ב 15 בספטמבר 1935 בעיתון "דבר" ובה מודיע משה גמבורד "צייר מקצועי מדופלם" מ"האקדמיה בברוסל ובעל פרס ראשון", הנותן שיעורים מקצועיים ועוסק "בציור פורטרטים, שלטים, רקלמות לדקורציות", ש"פתח בית מלאכה ממדרגה ראשונה בחיפה", ומקבל הזמנות בין השעות 6-8 בערב. זו עדות היסטורית יחידה במינה על שהייתו של משה גמבורד בפלשתינה. במבוא שלה מספרת האוצרת, שכמה מעבודותיו של משה גמבורד שנוצרו כאן כלולות היום באוסף של הגלריה הממלכתית החשובה ע"ש טרטיאקוב במוסקווה.

משה גמבורד למד בין השאר באקדמיה לאמנויות בבריסל אצל מורהו של רנה מגריט ואילו אשתו יבגניה למדה באקדמיה לאמנות בבוקרשט.רישומיו של משה גמבורד ועבודותיו בשמן מוצגים במוזיאונים ברומניה, מולדבה ורוסיה. במוזיאון הממשלתי של קישינב יש אולם המוקדש לתצוגת קבע של יצירותיו.

ורבים מן הציורים שלו מוחזקים באוספים פרטיים, כגון באוסף של הצייר והאספן מיכאל גרובמן. הציורים המוצגים עתה במוזיאון לאמנות רוסית ברמת -גן הם לקט מתוך רישומים וציורי שמן שהביאה עמה מרים גמבורד עם עלותה ארצה ב 1977. גמבורד הוא אמן מופת ברישום דיוקנאות ועירום. העבודות בעיפרון, פחם וגיר מציגות אותו כמייסטר במסורת האקדמיסיטית המודרנית.

ציור השמן "משפחה" הוא ציור רגיש נוגע ללב, המתרגם את הנושא הדתי שרווח מאות שנים באמנות הנוצרית, לציור שיש לו עדיין אפקט רליגיוזי, אבל המשפחה המתוארת בו היא זוג איכרים, אולי מולדאבי, בן זמנו של האמן, כמדומה.

האוצרת לסיה וויסקון כותבת במבוא שלה "את רוב הציורים והרישומים של שני האמנים המוצגים בתערוכה אפשר לשייך למגמת 'האמנות השקטה', מגמה שהופיעה עוד בתחילת שנות ה 30 בתרבות החזותית של תקופת סטאלין. לקטגוריה זו השתייכו עבודות קאמריות "נטולות אידיאולוגיה" שהתייחסו לעקרונות אסתטיים והיו משקל-נגד "לצורות הפומפוזיות" של הניאו-קלאסיציזם של הטוטאליטאריות." הדיוקנאות של משה גמבורד רבי-עוצמה וחמי-צבע.

בניגוד לציור של משה גמבורד שהתמחה בדיוקנאות ובעירום, אשתו יבגניה גמבורד התמסרה לציור נוף. ציורי הנוף שלה עשויים בגואש על קרטון ומצאתי בהם איזו צניעות חסרת יומרות, ודווקא בגלל זה ומשום הצבעוניות הבלומה והשקטה שלהם וריבוי הפרטים, הם בולטים בעדינותם ובמלאכת המחשבת שלהם. אהבתי את ציורי הנוף של יבגניה גמבורד, יש בהם חיוניות של העין הרואה כל, בעיקר כשהיא מוסרת נוף אורבני, כמו הציורים מסדרת מוסקווה 1943. או כמו הציורים, "נוף עם פרה לבנה" או "גדישים" מאוסף גרובמן, שבעיני הם מקסימים. את תערוכתה של יבגניה גמבורד מלווה הקרנת הסרט "אנדריש" של הבימאי הרוסי סרגיי פאראג'נוב ( PARAJANOV), שיבגניה גמבורד עיצבה את התלבושות שלו. זהו סרטו העלילתי הראשון של פאראג'נוב (1924 – 1990), ארמני יליד גיאורגיה, שלא נכנע לתכתיבי המשטר וישב בבתי כלא, כשבאירופה ובאמריקה נלחמו לשחררו אנשי רוח וקולנוע כמו לואי ארגון ואלזה טריולה, ג'ון אפדייק, טריפו וגודאר. הסרט "אנדריש" מבוסס על סיפור אגדה של סופר מולדאווי. (1954) ועיצובו וצבעוניותו מקסימים. אצלנו מוכר הבימאי בזכות סרטו "פרח הסלע" שראיתי עוד בילדותי, והדור הצעיר ראה גם הוא במוזיאון תל אביב לפני כעשרים שנה.

קיבלתי מן האוצרת של המוזיאון כמה קטלוגים מצויינים, כמו זה של האדריכל אריה אל-חנני "עבודות לתיאטרון משנות 1920" תערוכה שהוצגה כאן ב 2013, או זה של תערוכת שטיחי הקיר האמנותיים ותצלומים של סאשה סטויאנוב " על כיסאות, שולחנות ויצורים אחרים", שאצר מאיר אהרונסון ובה עבודות אריגת-יד יפהפיות בצמר, סיסל ומשי, המציגות דימויים ארכיטיפיים, כמו בשטיח "תפילה" שבמרכזו כבש, או בשטיח "שתיקה" שבמרכזו שולחן מכוסה במפה לבנה.

מן האוסף של מריה צטלין מוצגות רק כחמש-עשרה עבודות (איפה השאר? עדיין במחסן הדשנים?) בין השאר של גונצ'רובה, ניקולאי תארכוב, דימיטרי סטלסקי ואחרים ושתי עבודות רישום נפלאות על נייר הראויות לביקור מיוחד במוזיאון. שני הציורים הם דיוקנאות של מריה צטלין, האחד משנת 1910 מאת ולנטין סרוב, בנם של המלחין אלכסנדר סרוב וּולנטינה ברגמן, מחשובי ציירי הדיוקנאות של זמנו (1865-1911), מי שעבודתו נמכרה במיליוני דולרים בכריסטי'ס, והשני מאת ליאון באקסט (BAXT) משנת 1915. שמו המקורי של באקסט (1866-1928) לב רוזנברג. הוא היה חבר בחוג של דיאגילב ועשה תפאורות לבלט הרוסי, ובעיני הוא צייר מופלא, שהיה ראוי לתערוכה גדולה. לטעמי, הדיוקן שלו אף עולה על זה של סרוב המהולל.

ההפתעה הגדולה של המוזיאון ציפתה לי בקומה השנייה שבה מוצג אוסף של אמנות מן המזרח הרחוק, בעיקר מסין ויפאן, כשהמוצג הקדום ביותר המוצג בו הוא בודהה מוזהב מסין מן המאה ה 14. האוסף נתרם לרמת גן על ידי האספן יחיאל נהרי ב 1962 וגם הוא לא התקבל בברכה על ידי עסקני העיר ואופסן זמן רב באיזה מחסן. יש בו כמה מוצגים נדירים ביופיים – כלי חרסינה, כלי מתכת, רהיטים, שנהב, אמייל, לכה, הדפסים. בעיקר שָבוּ את לבי הרְקמות. אבל אוסף נהרי וסיפורו של האיש יחיאל נהרי, ראוי לרשימה בפני עצמה. הרושם הכללי שלי היה שלעירית רמת גן אין כבוד רב לאמנות.

ובכל זאת יצאתי עשירה יותר מ"בית עמנואל" המוזנח למדי, אל רחוב אפור ושמים אפורים, ואף על פי שידעתי שברחוב המקביל, "צל הגבעה", שתי פנינים אדריכליות "בית דובינר" המשושה, עבודתו של האדריכל צבי הקר, בשיתוף עם אלפרד נוימן ואלדר שרון, ומולו בית הספירלה שכונה "בית המשוגעים", גם הוא של צבי הקר, החלטתי לוותר על ביקור ברחוב "צל הגבעה", שאולי היה יכול להיות בו משום תיקון לרושם העגום שעשתה עלי עיר הגנים לשעבר.

בביתו של סם דובינר פגשתי בשנות ה- 60 כמדומני, את האמן יעקב אגם ואף ראיינתי אותו ל"תרבות וספרות". מי עוד זוכר את הגלריה של דובינר "גלריה ישראל" ברחוב בן-יהודה פינת פרישמן, גלריה חדשנית, מסחרית, שכל מי שהחשיב עצמו צייר חשוב רצה להציג בה. דובינר הציג את "אפקים חדשים" – אבן דרך באמנות הישראלית, ואם זכרוני אינו בוגד בי ראיתי שם לראשונה תערוכה של הציירת ליליאן קלאפיש, כיום המחותנת של פטריק מודיאנו. כך או כך, עדיין אפור אבל אין עוד זכר לגשם.