עיתון "הארץ",
"גלריה".
26.08.2014
נקודת המוצא של האמנית מרים גמבורד היא לשלב את הישן בחדש. בעולמה, היא הופכת את כלי העבודה שלה – העיפרון לפטיש ובעזרתו יוצאת נגד המוסכמות. "למעשיה נדרשים כוח ואומץ. זהו הרס המקיים את הפוטנציאל של בנייה חדשה שתתקיים לצד המסורת". כתב ד"ר גיא מורג צפלביץ' במאמר התערוכה "אמת בדויה" המוצגת בימים אלו במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית. בתהליך העבודה שלה מבצעת גמבורד מעין רפורמציה ויזואלית.
גמבורד מבצעת רפורמציה ויזואלית: היא מחפשת אחר האמת המתוארת בכתובים, ודרך הרישום מנסה ליצור לעצמה קיום במרח המתעמתת בעיקר עם הדיבר השני – איסור שנבע מניסיון למנוע עבודת אלילים. גמבורד חוזרת לטקסטים מן המקורות ומתרגמת אותם לשפתה. רישומי הכרובים למשל חוקרת גמבורד את דמותם כפי שזו מוזכרת בתנ"ך, במדרשים ובתלמוד.
גמבורד אינה מסתפקת במתן פירוש אישי לדימוי ומעניקה לכרובים תכונות אנושיות, הופכת אותם לבעלי תשוקה מינית ,ובכך מתריסה כנגד המוסכמות של החברה המערבית. הרישום, שמומר לסרטוני אנימציה המדמים ניתוץ והסרה של פסלים מפורסמים, הוא כלי שבאמצעותו גמבורד חוקרת ומשנה את המציות. הוא היומיום, מפעל החיים והתשוקה שלה, וכלשונה "לרשום כמו לנשום".
בתערוכה מוצג גם רישום ענק המתחקה אחר "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י, שאותו רשמה גמבורד משני הקצוות של הקומפוזיציה לעבר המרכז, "העיפרון שלי יותר חכם ממני", היא מספרת. "אם כך, הכל כאן מקריות?" שואל ד"ר מורג צפלביץ'. "כן", עונה האמנית בערמומיות, "מקריות מכוונת". וכך, הגיבור הראשי בתערוכה הוא לא ישו, או הכרובים על הכפורת של ארון הקודש, אלא הרישום עצמו.