מכתב פתוח
ב-24 בנובמבר נמכרה תמונה פרי מכחולו של הקלסיקון הרוסי-יהודי ולנטין סרוב "דיוקן מריה צטלין" במכירה פומבית בבית Christie's בלונדון. התמונה נמכרה בסכום של 9 מיליון לירות סטרלינג (14 מיליון דולר).
לפני המכירה הושמעו בציבור קולות נגד המכירה. היה בהם הרבה כעס והרבה צביעות. היצירה שלא עניינה אף אחד הפכה בין רגע ל"נכס לאומי", "אוצר תרבותי" ו"מונה ליזה מרמת-גן".
ברצוני לציין כאן את הצדדים החיוביים והמוצדקים וההשלכות החיוביות מרחיקות הלכת של המכירה.
- אמנות רוסית דגולה שפזורה בין האוספים המוזיאליים והפרטיים בארץ תזכה סוף-סוף ליחס ראוי מצד הממסד אמנותי. שפת הכסף היא הרי השפה המובנת ביותר.
- המודעות לתחום "האמנות הרוסית" השואפת כיום לאפס, תגדל. ההזנחה המכוונת וההזנחה שנבעה מבורות הביאו למצב של חוסר יכולת להבדיל בין אמנות רוסית נעלה לאמנות רוסית מסוג ב' ואפילו ג'. אין קורסים באמנות רוסית באוניברסיטאות, אין עבודות מחקר בנושא. ישראלי מלומד שמע אולי על האיקונה הרוסית- ביזנטית ועל האוונגרד רוסי, כל היתר לא קיים בשבילו כלל. ולנטין סרוב שייך ל"לא קיים" הזה.
- עקב ה"הקרבה" של התמונה ניצל שאר האוסף. עכשיו הוא יקבל את חלל התצוגה הראוי ויחס הולם לו, ואפילו יש להניח שיבנה ביתן מיוחד בשבילו. הסקנדל סביב המכירה גרם לחשיפה וגם להקפצה של שווי התמונה.
אין להפנות אצבע מאשימה לפרנסי העיר רמת-גן. אישיים חשובים בכירים אחרים ידעו על האוסף הנדיר ועל המצב הירוד שלו ולא עשו דבר. הנהלת מוזיאון תל-אביב הייתה מעודכנת היטב על תכולתו ומצבו של האוסף עוד ב-1984.
העיתונות התעלמה לחלוטין מהמוזיאון הרוסי המחזיק באוסף אך בין רגע התחילה לכנות אותו "אוצר לאומי". האדישות של הממסד ושל הציבור לתמונה של סרוב, כל אלה יצרו אווירה אשר אפשרה ועודדה את מכירתה.
ב-2003 המוזיאון לאמנות רוסית הציג את אוסף צטלין בגלריה הממלכתית טרטיאקוב במוסקבה שהיא אחד המוזיאונים החשובים בעולם וליווה את התערוכה בקטלוג. התערוכה לא קיבלה שום חשיפה בארץ.
בהמשך אני נעזרת במידע מהמאמר של דליה קרפל "מדוע מוכרת עיריית רמת גן את יצירת האמנות החשובה ביותר שלה?" מהתאריך 5.11.14
בשנה 1959 הגיעה תרומה של מריה צטלין, 95 יצירות, לנמל חיפה.
1964 – האוסף נעלם, מקומו לא ידוע.
1966 – האוסף נתגלה במחסני הפארק הלאומי בין דשנים וכלי עבודה.
1996 – נפתח המוזיאון לאמנות רוסית על שם מריה ומיכאל צטלין ברמת-גן. באוסף נמנו רק 83 פרטים. אחרים נגנבו, נבזזו, נפגעו ונעלמו אי שם. מרגע פתיחת המוזיאון האחראיות על הזנחת האוסף מוטלת במידה רבה על מועצת המוזאונים. מוזיאון צטלין לא קיבל מעמד של מוזיאון כי לא התאים לקריטריונים של מועצת המוזיאונים. ההבדל כאן הוא קודם כל בתקציב. המועצה לא "שמה לב" שלפניה עבודת מסטר פיס של סרוב ועבודות חשובות אחרות. היא לא הקציבה כסף ייחודי לתחזוקת האוסף ובזאת גזרה עליו גזר דין של שכחה. המכירה הצילה את הדיוקן ואת האוסף.
ולבסוף סיפור אישי שלי: עליתי ארצה ב-1977 והבאתי עמי יצירות מובחרות של הורי. רוב העבודות נשארו במוזיאונים בברית המועצות כ"נכס לאומי". אבא שלי משה גמבורד (1903-1954) הוא קלסיקון של אמנות מולדבית. הצלחתי להראות את היצירות לצוותי המוזיאונים המובילים בארץ וגיליתי חוסר התעניינות ואדישות כלפיהן. ב-2005 גלריה טרטיאקוב רכשה ממני שני ציורי שמן ושני רישומים של משה גמבורד (את הרישומים האלו אבי יצר בארץ עוד לפני קום המדינה ב-1930 והאמביציה הציוניות שלי היתה להראות אותם כאן). שמתי יצירות אלו במזוודה, טסתי למוסקבה ומסרתי אותם לגלריה טרטיאקוב. ב-2009 ו-2012 הם התפרסמו בקטלוגים של אוספי הגלריה. בימים אלה מסתיימת התערוכה של הורי במוזיאון צטלין, רמת גן. למרות ייחודיותה ורמתה האמנותית הגבוהה, התערוכה לא זכתה לשום התייחסות תקשורתית. נאמר לי שאמנות רוסית קלאסית לא מעניינת אף אחד.
עכשיו אחרי המכירה של "דיוקן מריה צטלין" משפט זה כבר איננו רלוונטי.
מרים גמבורד
אמנית, מרצה בכירה (בגמלאות) במדרשה לאמנות, בית ברל
מרצה (בגמלאות) בבצלאל אקדמיה לאמנות
חברה במדור לאמנות פלסטית