ביפו, כמו בוונציה, מרגישים את נוכחות המוות.
הנוף הוונציאני המפורסם מכוסה בדוק של ריקבון מעורפל. בוונציה המוות מודיע על עצמו בריח מתקתק-מבחיל של רקב, מתגנב מתחת לבגדים, מלטף, חודר לטעם המאכלים במסעדות היקרות. ביפו- סירחון של שלוליות, עסיסי וחסר בושה, מתגרה וחצוף, וולגרי כמו קללה המוטחת בפנים.
אני שוב שוכרת דירה ביפו.
ונציה גוססת כאצילה ישישה מוקפת נכדים המדברים בלחש. את יפו אפשר להשוות לחיה פצועה, מפרפרת, מתפתלת, אחוזת רצון עז לשרוד בכל מחיר. המבט לוכד תמונה אכזרית: גפיים מרוסקים של איילה יפהפייה לכודים בגבס מהסוג המחורבן ביותר, מתיזים מוגלה מסדקי השבר הפתוח. גידים של כבלי חשמל וטלפון צנופים בפקעות פרועות ועמוסות, המתים והחיים באותו צרור. מעיים וביוב נקובים, מטופלים כלאחר יד, מכוסים במורסות חלודה מבפנים ומבחוץ. זרועות ומרפסות גדועות בגרזן. תפרים מעוורים זוחלים על עיניים וחלונות.
האחדות ההרמונית של תפארת החוץ והפנים בפלאציו הוונציאני מפתה להיכנס לתוך הארמון, להמשיך להתענג על פנימיותו לאחר שהעונג על יפי חיצוניותו הגיע לשובע. חורבות יפו- דוחות ומאיימות מבחוץ, מכות בתדהמת התפעלות את המציץ מעבר לחזית המתפוררת ומגלה את האינטריירים האגדתיים שבפנים.
האדריכלות הוונציאנית המקורית משומרת בידיים אוהבות: בשום מקום אין הפלסטיק מודיע על יעילותו וזולותו. היופי קודם לכול, הנוחות משנית. חלונות יפו- עקורים מציריהם, מבותרים. הוויטראז'ים אטומים בפסולת, חנוקים בבטון, בדיקטים, בקרשים. דחף עיקש, טורף, מסב ארמון למגורי אביונים. ההישרדות מעל לכול והאסטטיקה… מושג רחוק שחוסר-הרלוונטיות שלו גובל באבסורד.
אבוי, תיקונו של העולם לצודק יותר אינו מיטיב עם האדריכלות.
בעיות פוליטיות, חברתיות ומשפטיות נתקעות במבוך חסר מוצא. קושאנים עותומאניים, סרטיפיקטים בריטיים, נכסי-דלא-ניידי של כנסיות שונות, זכויות ירושה על מבנים נטושים של ערביי 48 המיוצגים על-ידי אפוטרופסיהם ורישומי טאבו ישראליים יוצרים תרבית שוקקת עורכי-דין ומתווכים עצבניים. אז למה לעזאזל, אני שוב משתכנת ביפו?
מקרצפת ושוטפת את רצפת-האריחים שנשתמרה להפליא, כה עשירה בעיטוריה, באולמות רבים מספור (המאפשרים טיול בכרכרה) של כהונתי הארעית. מגרדת את הצבע הישן, היבש כדבק, ממשקופי חלונות-הענק ופותחת אותם לרווחה.
למטה, מתחת לערימות הנעות השורצות חתולים, ניתן לנחש פחי זבל. מולי עץ בפריחה עדינה-סגלגלה כשבענפיו אחוזים שמיכה בלויה, שמלה צבעונית, נעל בית ומי יודע מה עוד- כל מה שנזרק אי-פעם לרחוב מהקומה העליונה ומהגג. על ההדר הקרנבל-ונציאני הזה קלוע בצפיפות על-ידי סרטי קלטות, מרשרש עם משב כל רוח.
מרחוק אני רואה כנסייה פרוטסטנטית, בית עם גג רעפים משוחזר בטעם, צריח, סככת אזבסט מחוררת של בית-מלאכה עלוב, אחוריים קודרים של מבנה נטוש והלאה משם בריק עוצר הנשימה ובצבע השמים- הים.
בלילה, בחלומותיי, הסולטאן האכזר מוציא להורג את סריסיו ומעניק חנינה לפילגשיו. למשתתפי הסצנה העקובה מדם לא כל כך מפריעה הטלוויזיה המשדרת בפול-ווליום סרט הרפתקאות מחיי האינדיאנים עם דיבוב לערבית. קריאות גרוניות צורמות ותחנונים לרחמים מפליגים אל על, לתקרה הגבוהה. צלצול עדין של אלפי פעמונים זעירים מלווה את המתרחש.
אלה שכניי הטובים מעבר לקיר- ערבים שפניהם לדו-קיום, מיישבים בנחת אי-הבנה משפחתית קטנה. כפעמונים משקשקים הנחלים האלפיניים של מי הביוב הזורמים בצינורות המחוררים, אכולי חלודת הזמן, בחצר הפנימית.
מבעד לחלון המלכותי הענק (כעשרים מטרים רבועים!), הפונה אל החצר הפנימית, רואים שלולית נצחית המכסה את החצר כולה. בשלולית, המשמשת מאגר מצטבר לזבל הנזרק מהחלונות, עומדים אופנועים. כאן, מתחת לאחד השערים ההדורים, מתקנים ושוטפים אותם. הסילונים השחורים זולגים בשצף קצף על פני הערבסקות יקרות-המציאות.
הסגנון המאוריטני-ונציאני כמעט זהה לסגנון הערבי המקומי בתלת-הקשתיות של הפתחים המורכבים מדלת עם שני חלונות מצידיה, משקופיהם נטווים בקשת. הקשתות המחודדות מוצאן ערבי והעגולות מיוחסות לצלבנים. באסלאם העיגול נתפס כצורה מושלמת וכיוון שהשלמות היא נחלת האל בלבד יש הסתייגות מהעיגול בהוויה היומיומית. על ידי שבירת חצי- העיגול של הקשת מוצא האדריכל פתרון ארכיטקטוני לבעיה תיאולוגית. כך נוצר סגנון.
הפלאציו הוונציאני, שמור בכפפות משי, מחכה לשחזור. ארמונות יפו- חסרי גג, עומדים כמתים ללא קבורה. עם כל חורף מחלחלים הגשמים, יותר ויותר, במדרגות השיש וברצפות האריחים, מנסרים את העמודים המעודנים, מכרסמים את הקירות…
…ובכל זאת אני שוב משתכנת ביפו. מפני שאני אוהבת מאוד את הבתים הערביים האלה, הנטושים מאז 48', וגם בשל האור הנפלא הזורם דרך חלונות דירתי השכורה, ממלא את האקוואריום הגבוה של החלל הנדיב של רצף החדרים- ממש כמו האור ההוא בבית ילדותי ששפע דרך חלון רב-כנפיים, שקראנו לו חלון ונציאני.
פורסם בעריכה אחרת בספר "רוחות הרפאים של ישראל", ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2003.