הביאנאלה השלישית לרישום באצירת דר' דליה מנור, התגובות עליה בעיתונות, הסימפוזיון לאוצרות תערוכות רישום אשר ארגן חגי שגב בבית ראובן, מאמרו בגיליון 7 של כתב העת "Protocols" וריבוי האמנים אשר הפכו את הרישום לאמצעי הביטוי שלהם – כל אלו מביאים בשורה משמחת – המילה "רישום" כבר איננה מילת גנאי. תחיית הרישום היא תופעה כלל עולמית, אך אנוכי, הרתומה לעגלה, סליחה, לכרכרה של הוראת הרישום בארץ כ' 25 שנה (25 שנים של שחיה נגד הזרם!) חשה שתרומתי בכך אינה מעטה.
לא מזמן שוחחתי עם נורית דוד והיא ביקשה ממני להגדיר מה הוא רישום עבורי. "האפשרות להביע עולם ומלואו באמצעים המצומצמים ביותר – סה"כ קו, כתם והשילובים ביניהם" אמרתי. "אז – דלות החומר?" "לא, עוני מלכותי". קו וכתם, כל אחד מהמרכיבים הללו הוא בן בכור. קו וכתם עשויים לאו דווקא בעיפרון ופחם על נייר. דימויי שוורים מצוירים בסוגים שונים של אדמה על ידי האדם הפרהיסטורי על קירות מערות אלטמירה בספרד, כרישום כתמי, ורישומים חרוטים במחט על חרס לא שרוף, אשר עתיד להיות כד קרמי של שחורי ואדומי דמויות על ידי אומן יווני אנונימי, כרישום קווי – אלו הן פסגות של עשייה רישומית. (פיקאסו, גדול רשמי המאה ה-20 שהתייחס לאמנות שקדמה לו כירושה פרטית, ידע זאת היטב). מהות הספונטאנית של הרישום מציעה אימפרוביזציה על בסיס ידע עמוק.
אני מחליפה קריאות עם האולד מסטרים בקביעות ומשמעותן רבה עבורי. כמה שמחתי לגלות את התופעה הייחודית גם בפרקטיקה התלמודית – תלמידי החכמים ניהלו שיח חי עם "קולגות" מהוללים מהעבר. שני המקרים כל כך שונים אך יש להם מכנה משותף – וזו המסורת.
הדרך המקובלת לרדת לסוף דעתם של המאסטרים היא ניתוח מקצועי, פירוק לגורמים ולרכיבים, דרך זו דומה מבחינתי לניסיון הסברה של נס האהבה על ידי תפקוד בלוטות הורמונאליות בלבד. יצירות המופת עטופות בהילה סמיכה של קסם ומסוכן לנקב אותה בכדי לגעת במרקם החי.
ובכן, הרישום הוא היום-יום שלי, מפעל החיים והאהבה שלי. ואני נתקלת בחומות של קלישאות מחשבתיות ודעות קדומות בעשיית הרישום וגם בשיפוטו. פעם ראיתי על דוכן מזכרות לתיירים לוע של כריש עם שלוש שורות שניים וחשבתי "הינה, כך נראות הדעות הקדומות של הרישום". אמדוד לעצמי תפקיד יותר סימפטי מאשר רופא – עוקר שיניי כרישים, – דמותו של דון קישוט מלה מנשה, אביר הנלחם בטחנות הרוח. אומנם תוצאות לחימתו שואפות לאפס, אך תהילתו גדולה! בהשראת תהילה זו אני נאבקת כנגד טחנות הרוח של הדעות הקדומות במקצוע.
טחנה ראשונה : "רישום חופשי"- החלוקה לרישום "אקדמי" ולרישום "חופשי" שטחית וספקולטיבית. היצירה ה"חופשית" ביותר לא מבוטחת בפני הסכנה להיוותר תקועה ומגומגמת, בעוד היפוכה האקדמית מסוגלת לזרום בחופשיות. החופש הוא שליטה ולא סגנון.
טחנה שנייה : "רישום הכנה"- נתפס כמשהו לא סופי. רישום ההכנה הוא הוא תוצר מוגמר. כמעט כל הרישומים המפורסמים של האולד מאסטרים הם רישומי הכנה לציור ולפיסול או הכנות להכנה, לעיתים הם עולים על התוצאה המוגמרת (אינפנטה איזבלה של רובנס כדוגמה מובהקת). בכך מתבטאת מהותה הבלתי מוסברת והקסומה של הרישום.
טחנה שלישית : "רישום בצד הימין של המח" – אני מוכרחה לאכזב את חסידיה של השיטה, לאור התגליות החדשניות, לשיטה זו מובטח מקום במזבלת החוקים הפסיאודו מדעיים. הרישום נעשה תוך שימוש בשני חצאי המח וכן בכל אברי הגוף והנפש כולל אברי המין.
טחנה רביעית: "רישום וירטואוזי" – הנתפס כשלילי. הקונוטציה של המילה בכל השפות המוכרות לי היא חיובית עד סופרלטיבית. רישום וירטואוזי הוא רישום טוב, אך יש כאן מלכודת : לא כל רישום וירטואוזי – הוא בהכרח יצירת אמנות. וירטואוזיות בלבד לא מבטיחה מראש ליצירה סטאטוס של יצירת אמנות, זוהי אקסיומה, מוסכמה ידועה, אך חוסר מיומנות שגובלת לעיתים בבורות גם הוא לא שיטה להגיע ישירות לעשייה אמנותית. נאיביות – היא דבר נפלא, רק מכשול אחד עומד בפניה – נאיביות מדומה. הסלוגן הנפוץ בלימודי האמנות בארץ "קודם אמנות ואחר כך מיומנות" נישמע "מגניב", אך מוליד קודים של חיקוי בהם חוסר מיומנות, קרי- העדר וירטואוזיות, הופך למאניירה אופנתית. כך מלכודת משתנה למבוך שהאוצרים לא מצליחים לצאת ממנו בכבוד.
טחנה חמישית : המושג הפסול והשנוא "אילוסטרציה". חס ושלום שיצירה תוכתם באות הקלון "אילוסטרטיבית"! המילה מבוטאת בלעג, גועל נפש, הדחקה. היחס השלילי מושרש בתודעת אנשי האמנות כה עמוק, עד כי קטונתי מלשנות אותו. לכן אלך בדרך אחרת ואחליף שמו מאילוסטרציה השנואה ל"narrative drawing" המכובד והערב לאוזן באנלוגיה עם narrative painting"", והינה הכול מתיישב כהלכה.
טחנה שישית : "עכשווי – לא עכשווי". אני סבורה שאין פרוגרס ברישום."אין מוקדם ומאוחר בתורה" – טענו חז"ל, ואמרה זו מתאימה גם לרישום. רישומי החיות מאלטמירה שהזכרתי קודם לכן אינם טובים פחות מאשר רישומיהם של לאונרדו דה וינצ'י או טולוז לוטרק. מדיומים וטכנולוגיות חדשניות נולדים כל רגע, אך הרישום כפי שהיה כך נשאר. עוד מעט הדימויים יצאו מן המסך ונהיו תלת ממדיים. הינה הם כבר יוצאים! והרישום כפי שהיה כך נישאר. נולדת מציאות וירטואלית חדשה – והרישום כפי שהיה כך נשאר. הז'אנר השברירי שרד סופה של קונספטואליות – האידיאולוגיה הרשמית של המחצית השנייה של המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. אולי בגלל שהוא נאחז חזק במסורת ויכול להיות בגלל שהוא כל כך קונספטואלי ביסודו.
טחנה שביעית :"רישום מדויק"- קודם כל נבדוק מה זה "דיוק": יש דיוקים מופלאים כגון דיוק סכין המנתח, דיוק המילה בשיר, דיוק נוסחא מתמטית, דיוקה של קונסטרוקציה המחזיקה גשר ענק והרבה דיוקים אחרים. רק העתקה עיוורת מהמציאות לא אכליל ברשימה מכובדת זו.
טחנה שמינית… אך היגיע הרגע לעצור ולהביט על שדה הקרב במבט מנצח. כל הטחנות עומדות במקומן ו"לא מזיז להן"! ושיני הכריש כמו שהיו שלמות, כך נשארו גם הן. ומחר יבוא אלי סטודנט חדש ויגיד שהוא לא למד רישום אף פעם, אך הוא רושם רק חופשי ואין לו סבלנות לרישום מדויק. ויכול להיות שיתמזל מזלי ויגיע אלי אספן על סוס לבן וירצה לרכוש ממני רישום גדול במחיר קטן וישאל בחיוך ערמומי :"נו דוגרי, לא השקעת הרבה זמן ליצירה הזו, נכון?" ואני אענה :"נכון, חצי שעה ושלושים שנה".