שני ציטוטים לא פופולריים של דרידה ושל קנדינסקי וסיפור הרפתקאות סביב דיוקן עצמי של מיטש בקר. תקציר ההרצאה.
אתחיל מז'ק דרידה ואזמין אותו להיות בן הברית שלי במאבק על המסורת הריאליסטית הקלאסית באמנות ישראלית. בתקופה האחרונה של היצירה שלו מיטש עסק רק בציור ריאליסטי בעזבו את הציור המופשט מאחור. להשקפתי, אין כאן עניין של תפנית באמצע הדרך, אלא עליה מתמדת, כאשר הריאליזם מתנוסס בפסגתה.
דרידה פוסל את העימות בין המסורת לבין האוונגרד. העידן העכשווי מאפשר לקטבים לשתף פעולה. "לא עוד מרד של האוונגרד במסורת אלא דו-קיום של המסורת לצד האוונגרד". כך בספרו "הציור אחרי הפוסט-מודרניות". כיום, האוונגרד הוא האידאולוגיה המנצחת ולכן אין לדרוש ממנה רחמים לאידאולוגיה המנוצחת. כמו בפוליטיקה, כך באמנות. למרות זאת למסורת יש תוקף. היא כמו יין משובח ויקר – אין לפברק אותו בין רגע. מסורת שאין לה שימוש נקטעת בקלות – לך תבנה אותה אחר כך מחדש!
המילה "מסורת" בשפה העברית הומצאה על ידי הדת ובצדק. מצד אחד –מסורת תאולוגית עשירה, מפותחת ומעודנת ומצד שני – העדר כמעט מוחלט של המסורת האמנות החזותית. ישנן תופעות בודדות של הציור יהודי אך אין מסורת. אנו אומרים "שומרי מסורת", "משפחה מסורתית" ,"מסורת יהודית" בהתכוון על מסורת דתית בלבד.
מיטב היצירות של האוונגרד הפכו עם הזמן למסורת. אבל זהו הנושא להרצאה אחרת, מורחבת יותר.
ווסילי קנדינסקי: "אין רוע גדול יותר מאשר הבנת האמנות". נשמע הזוי. אמשיך בציטוט: "מכיוון שהאמנות משפיעה על הרגש, היא יכולה לפעול רק דרך הרגש". הספר שלו "על הרוחני באמנות" יצא לאור ב-1910 לפני כמאה שנים. היום, אחרי תקופת האמנות הקונספטואלית לדור הצעיר קשה לתפוס על מה מדובר, הרי האומנות טבעה שכלתני! עליה להיות לא מובנת או מובנת בהרבה מישורים אבל מה פתאום רגש? עם הרגש יש כל כך הרבה עבודה: צריך לטפח אותו באופן קבוע.
אני מכריזה בפה מלא: ציורי הערום הנשי על רקע זהב של מיטש דורשים מהצופה רגש אבסולוטי בדומה לשמיעה אבסולוטית של המתענג על מוסיקה קלאסית.
והינה הסיפור המובטח: מיטש ביקש ממני לעשות יציקה של הטורסו והפנים שלו אך אני לא התלהבתי כלל. אני פסלת וזאת עבודה ליוצק פשוט. עד שהמקרה הטוב סייע בידינו.
קצת היסטוריה: ב-1940 בסרביה סופחה מרומניה לברית המועצות. הורי גרו אז בבוקרשט ולאבא נפתחה תערוכת יחיד בגלריה חשובה. התערוכה זכתה להרבה הצלחה. האמן משה (מקס) גמבורד קיבל פרס ממשרד התרבות והדתות (אצלנו – התרבות והספורט), הציור שלו נרכש על ידי המוזיאון הלאומי לאמנות של רומניה (שם הוא נמצא עד היום), מספר עבודות הלהיבו את האספנים, ומאמרים של מבקרים מובילים הופיעו בעיתונות המרכזית. העיתונים פרסמו את היצירות של היהודי גמבורד על השער כאשר בצד הפנימי של הדף נמצאו כתבות על הצבא הגרמני מתקדם בצעדי ענק לעבר פריס. הורי ילידי בסרביה ותוך יומיים מצאו את עצמם בצד הסובייטי של הגבול. אבי לא ראה שוב את היצירות מהתערוכה, אך המזל האיר לי פנים ואני מצאתי אחת.
40 שנה אחר כך הגיעה אלי בשורה על משפחה מרומניה אשר מחזיקה בציור מוקדם של גמבורד, הם לא אוהבים את התמונה ויכול להיות שאני אוכל להשיב אותה. נסעתי לקריית ביאליק, בעלת הבית הוציאה תמונה מאחורי הארון וניגבה אותה בסמרטוט מלוכלך. היא השעינה את היצירה על הכיסא והנה לפני אחד הפורטרטים הטובים, המוקדמים והאבודים של הצייר. "אנחנו לא אוהבים אותו"- אמרה. הושטתי יד כדי לקחת את הציור. "לא, לא, אנחנו רוצים למכור אתו. שלושת אלפים דולרים". נשארתי לשבת עם היד המושטת ללא כוח לקום וללכת. "אבל…מאיפה הסכום הזה?" "אנחנו עם בעלי ראינו ביפו בגלריה ציור של נוף של יפו העתיקה ,זה היה המחיר, הגלריסט אמר לנו שזה גרושים…" "אתם רוצים נוף של יפו? תקבלו אותו!"
חזרתי הביתה, התקשרתי למיטש: "רצית יציקת טורסו? אני מסכימה לעשות". למחרת מיטש הגיע לסטודיו שלי ולקראת הערב שני חלקי היציקה היו מוכנים. מיטש צייר בשבילי את נוף יפו. החלפתי אתו לתמונה של אבי משה גמבורד. עסקת החליפין הסתיימה בשלום.
את התמונה ההיא פדיתי. הבטחתי לפדות את המסורת. האם הצלחתי במשימה?
מיטש הרכיב ובנה מהיציקה טבע דומם וכך צייר את דיוקנו העצמי.
התמונה של מיטש בקר נמצאת באוסף של מר שיף.
התמונה של משה גמבורד – באוסף של אחד המוזאונים הגדולים – הגלריה הממלכתית טרטיאקוב במוסקבה.
גלריה "רוטשילד", תל-אביב, 27.10.2016