הטקסט של מרים גמבורד לתערוכה של שחר יהלום
נגא – גלריה לאמנות עכשווית 09.10.09 – 03.09.09
שם התערוכה- הטמפרטורה שבה נשמרת גופה בהמתנה לחיים הבאים – שלוחה מוצפנת לעתיד – כמו גם איברים ועוברים המיועדים להשתלה. חלל התצוגה מתוכנן ספק כמעבדה ניסיונית, ספק כמסתור של אלכימאי- אדריכל- הוגה דעות הטרוד בבניית מציאות חדשה על ידי כישוף וחישוב: אפשר לתרגם כל פסל למשוואה מתמטית.
ז'ק דרידה, שאי אפשר היום בלעדיו, הגדיר את המונח "דקונסטרוקציה" כמתודה ולא כסגנון. הניסיון ליחס את יצירתה של האמנית שחר יהלום לסגנון זה או אחר ניראה לי מאולץ, אך כדאי להתרכז במתודה שלה.
בבסיסן של רוב הקומפוזיציות המוצגות בתערוכה נמצאים שני מוטות- אנך וקורת רוחב המרכיבים צלב (בקונוטציה ארכיטקטונית) מבנה סטטי ללא תנועה והיסוס. הצימדה העוצמתית של שני הצירים המצטלבים מונחת ביסודה של האדריכלות מימי קדם ועד ימינו. הפוסטמודרניזם ערער על יציבות זו בשבירת זוויות ומוסכמות.
במרכזו של שלד האדם עצם בצורת צלב הנקראת עצם העצה- "סַקרוּם" בלטינית (סקרום= סקרלי= קדוש) ו"קְרֵסטֵץ" בשפות הסלאביות (קְרֵסְט= צלב). לפי ספר הזוהר, בזמן תחיית המתים, הקצה התחתון של עצם העצה, הנקרא "עצם הלוז", "תתפשט לארבע כיוונים ומכך ישתכלל הגוף וכל האיברים". עצם העצה היא אבן השתייה של גוף האדם והאחראית על יציבותו, אך באמנות כמו גם באנטומיה, לא רק המבנה אחראי על היציבות הפיזית אלא זרם החיים עצמו. בלעדיו יקרוס המבנה.
ובכן, עמודי התווך תקועים היטב והפסלת מוזמנת לפזז סביבם. שאר הצירים נזרקים על ידה בחלל כצרור חיצים שבורים. הפרטים הקטנים תלויים בצירים ונאחזים בהם וצורתם הופכת פחות ופחות גיאומטרית ויותר אורגנית.
האם האמנית מסתמכת כאן על המקריות, עוסקת בבנייה כאוטית ומאפשרת ליצירתה לצמוח סביב ציריה איך שבא לה? אכן זוהי מקריות מכוונת. כך כובש בתבונה צמח את החלל המיועד לו- ממשש אותו ומצמיח את זרועותיו לכל עבר.
חלל התערוכה מכושף, אחרת איך האמנית העמידה בו את הפסלים הבלתי אפשריים שלה? הוא דקור, פרום, מבותר, מפולח, משורטט במיתרים, משתרג על ווים, מפתה במלכודות של מחיצות שקופות. תענוג חד.
אך אולי אין כאן כישוף כלל, פשוט השתנו חוקי הגרוויטציה? בשמי היקום שבראה האמנית מופיעות שתי לבנות כמו בחלום ילדות חוזר. כפילות שמימית מול כפילות ארצית- התערוכה עוצבה על פי עקרון של כפילות ומנקודת תצפית מסוימת המראה חוזר על עצמו.
אולי העולם הבא הגיע כבר? צלעות הדגים באזור האסון צ'רנוביל מסתלסלים כקנוקנות. האם העולם החדש עתיד להיווצר כתוצאה של משבר? המילה "משבר" בשפה הסינית מורכבת משני סימנים, האחד משמעו "סכנה" והשני "אפשרויות חדשות".
האמנית מוקסמת מהגותיקה, משלד ומצלעות הקתדראלה ומהרֵיקויוֹת שלה ולאו דווקא מהדימויים הפיסוליים. יהלום דבקה בניצבים ובאלכסונים הנועזים המתאמצים למתוח את גבולות החומר והרוח ולהתגרות בשמיים. היצורים הגותיים אינם מופיעים בתערוכה, אך נוכחותם מורגשת היטב. הם מתפלחים בעקשנות לחלל התצוגה ומשאירים סימני ציפורניים טורפות על הזכוכיות. הם שורטים במקורים חדים את השקפים, משאירים פה ושם את הפרשותיהם וקורצים מכל עבר…
דרידה פוסל את העימות בין המסורת לבין האוונגרד. התקופה העכשווית מאפשרת לקטבים לשתף פעולה. לא עוד מרד של האוונגרד במסורת אלא דו קיום של מסורת לצד אוונגרד.
יהלום נאמנה לעמדה פילוסופית זו אך אין ביצירתה סילוק של האמנות החזותית לטובת הפילוסופיה והמרתה של היצירה הפיסולית לקונספט. היא נשארת נאמנה לעשייה ובכך דומה לפסלים בעלי המלאכה- לא מזמינה ביצוע ממשהו אלא מבצעת במיומנות את עבודתה בעצמה.
גיבור ספרותי אחד נהג לומר "ילדים ומקטרות טובות צריך לעשות במו ידינו"- ואני אוסיף- גם פסלים טובים.